סמט נ' אירועים והפקות בקיבוץ (גן נחשונים) (2001) בע"מ

פסק דין

ההליך, הצדדים ויריעת המחלוקת

1.לפני תביעה לנזקי גוף שהגישה התובעת בגין פציעה מיום 8.3.10, שאירעה במהלך חתונה בה נטלה התובעת חלק כאורחת, באולם המנוהל / בבעלות הנתבעת תחת השם "ג'ויה מיה".

2.מהראיות והעדויות שהובאו, עולה כי אירוע החתונה התקיים באולם המוקף בקירות זכוכית שבהם פתחים וברחבה שמחוצה לו.

אין מחלוקת בין הצדדים כי כאשר ביקשה התובעת לעבור מהאולם אל הרחבה שמחוצה לו, נתקלה בוויטרינת זכוכית המהווה חלק מקירות האולם, ונחבלה (להלן: "התאונה").

המחלוקת שבין הצדדים נוגעת הן לשאלת אחריותה של הנתבעת לקרות התאונה והן לשאלת גובה הנזק של התובעת.

התובעת העמידה את נזקיה על הסך של 30,000 ₪.

הנתבעת טוענת כי לא התרשלה כלפי התובעת וביקשה לדחות את התביעה.

דיון והכרעה

3.מטעם התובעת- העידו היא עצמה ובעלה שהיה עד ראייה לתאונה.

מטעם הנתבעת- העיד מנהל אירועים אצל הנתבעת.

התובעת הגישה חוות דעת בתחום הכירורגיה הפלסטית לפיה נגרמה לה נכות צמיתה בשיעור של 7% בשל צלקת בגבה ימנית. נציג הנתבעת, שהתבונן בצלקת, לא עמד בסוף הדיון על הגשת חוו"ד נגדית. הצדדים העידו, הוגשו ראיות ונשמעו טענותיהם לצורך מתן פסק הדין.

מצאתי את עדויות התובעת ובעלה(הגם שהינם עדים מעוניינים) מהימנות בעיני, טענותיהם לא נסתרו בכל הנוגע לנסיבות התאונה, למצב התאורה, ועוד. גם נציג הנתבעת היה מהימן בעיני, אך יש לזכור אף הוא מעוניין בתוצאות התביעה וכי הוא ממילא לא ראה את רגע התאונה אלא ניגש אל התובעת רק לאחר שהזיזו אותה ממקום הפציעה, הוציאו אותה מהאולם והושיבו אותה בחוץ (עמ' 4, ש. 13).

כן מצאתי כי גרסת וטענות התובעת נתמכו, כפי שיפורט להלן, בכלל הראיות שהובאו ובכלל זה- בתמונות המקום שהגישה הנתבעת.

שאלת החבות

4.לאחר ששמעתי את העדים, בחנתי את טענותיהם ואת עדותם, את הראיות לרבות תמונות המקום שהוצגו על ידי נציג הנתבעת (נ/1 א'-ג'),- באתי לכלל מסקנה כי התובעת הרימה את הנטל והוכיחה כי הנתבעת התרשלה כלפיה וחבה בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה עקב התאונה, ואפרט.

5.לית מאן דפליג כי הנתבעת אחראית לשלום מבקרי אולם האירועים שהיא מפעילה. מצאתי כי חובת הזהירות של הנתבעת הופרה וכי קיים קשר סיבתי בין אותה הפרה לבין הנזק שנגרם לתובעת.

6.טען נציג הנתבעת כי על קירות הזכוכית המקיפים את האולם הודבקו במועד הרלוונטי ואף כיום, מדבקות של פרחים בצבע לבן והציג תמונות בצבע של המקום. לשיטתו- האולם עמד בכל התקנים וקיבל רישיון.

בהנחה שאכן כך, הגם שטענה זו לא הוכחה, אין בכך להסיר כל אחריות מהנתבעת לדאוג לשלום מבקריה והמוזמנים לחצריה, כדי להשתתף בשמחת בעלי האירוע ולא אחרת. בענייננו- זו לא קויימה כדבעי.

על פי התקן הישראלי שעניינו סימון דלתות וקירות שקופים (ת"י 1918 – 4) יש לשים סימני אזהרה שגונם מנוגד לגון הרקע, בגודל, במרחק, ובגובה המצויינים.